ביהמ"ש דחה בר"ע של מורשע בניהול עסק ללא רישיון ועבירות נוספות

           המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בקריות (פ 597/04) בגין עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, סעיף 1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 (להלן: צו רישוי עסקים), ופריט 3.2 לתוספת לצו רישוי עסקים; עבירה של זיהום מים, לפי סעיפים 20ב(א) ו-(ב) ו20כא לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: חוק המים); ועבירה של לכלוך רשות הרבים, לפי סעיפים 2 ו-13(א)(5) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984.

           לפי המתואר בכתב האישום, המבקש הפעיל דיר לגידול חזירים בישוב אעבלין (להלן: החזירייה), מבלי שיהיה לו רישיון כדין לעשות זאת ומבלי לטפל כנדרש בשפכי החזירייה, תוך שהם מוזרמים לנחל אבליים ומזהמים אותו.

           ביום 6.3.2007 הרשיע בית משפט השלום בקריות (כבוד השופט מ' ארגמן) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית משפט השלום ניתח באופן מפורט ומדוקדק את מסכת הראיות שהוצגה בפניו והגיע למסקנה כי המבקש הביא במעשיו לזיהום פני השטח ולפוטנציאל ממשי לזיהום מי התהום לאחר זמן. עוד קבע בית המשפט כי המבקש היה מודע למעשיו ולתוצאותיהם, על רקע פניותיהם של אנשי המשרד לאיכות הסביבה.

           ביום 24.6.2007 גזר בית משפט השלום על המבקש קנס בסך 300,000 ש"ח או 24 חודשי מאסר תמורתם. כן הורה בית המשפט כי המבקש יחתום על התחייבות בסך 500,000 ש"ח או 36 חודשי מאסר תמורתה, להימנע במשך שלוש שנים מלעבור עבירה דומה ויורשע בה.

           על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2495/07).

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' שפירא, מ' פינקשלטיין וצ' קינן) דחה את הערעור בקובעו כי הכרעת דינו של בית משפט השלום מנומקת, מבוססת על אמון שניתן בעדים שהופיעו בפניו ועל ממצאים עובדתיים שקבע, וכי נימוקיו של בית משפט השלום מקובלים עליו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא מצא שנפל פגם בגזר הדין המצדיק את התערבותו.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב ומעלה המבקש את כל טענותיו שנדחו בערכאות הקודמות. בין היתר טוען המבקש כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר, וכי קיימת מחלוקת בפסיקה לגבי מידת הסתברותה של תוצאת הזיהום הנדרשת לשם הרשעה בעבירה על פי חוק המים. לעניין העונש טוען המבקש כי גזר דינו של בית משפט השלום בטל מעיקרו עקב מניעת זכותו לומר את המילה האחרונה.

           מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, שכן אין היא עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור, בהיותה מכוונת מחד גיסא כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ומאידך גיסא כנגד חומרת העונש.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           לעניין זה מבקש המבקש להיבנות מטענתו בדבר מחלוקת הלכתית ביחס לרכיב ההסתברותי שבעבירה על פי סעיף 20ב לחוק המים. אלא שבית משפט השלום קבע, כעניין שבעובדה, כי המבקש גרם לזיהום בפועל של פני השטח ולפוטנציאל ממשי לזיהום מי התהום, וכי היה מודע היטב למעשיו ולתוצאותיהם. משכך, אין כל נפקות לענייננו לשאלה העקרונית בדבר מידת ההסתברות הנדרשת. זאת, שכן בין אם מדובר בהסתברות במידה של "וודאות קרובה" ובין אם במידה של "אפשרות סבירה", אשמתו של המבקש הוכחה כדין.

           מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין בקשת רשות הערעור להידחות. עיקר טענותיו של המבקש מופנה כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). בפסק דינו המפורט בחן בית משפט השלום היטב את הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאיו. משכך, לא מצאתי כל מקום להתערב בהרשעתו של המבקש.

           כך גם בכל הנוגע לעונש שנגזר על המבקש, הרי שהלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (1997)). במקרה שבפנינו, לא מצאתי כל סטייה שכזו מהענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

           בעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה טענתו של המבקש כי נמנעה ממנו "זכות המילה האחרונה" אינה מעוגנת בתשתית ראייתית, וכי ממילא אין בה כדי להביא לשינוי בעונש שנגזר עליו, שהינו עונש ראוי, המשקף היטב את מכלול נסיבות העניין.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           ניתנה היום, ו' באדר א התשס"ח (12.2.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ